סיפורה של שיינדל מנדלבאום

שיינדל (יפה) מנדלבאום נולדה ב-9.9.1907 תחת שם המשפחה קורנגולד. אביה היה משה וולף שהיה בנם של זיסל-לאה ויוסף קורנגולד ואמא הייתה הסה-גולדה. שיינדל הייתה הצעירה מבין שלושה בנים, חיים-ישראל, יעקב ואברהם ושני בנות, היא ואחותה זיסל-לאה. המשפחה התגוררה בעיירה (כשאנוב) שבגליציה המערבית אשר מנתה דאז כ-20 אלף תושבים, מעל מחציתם יהודים. משפחתה של שיינדל הייתה אמידה ובבעלותה היו מאפיה, בית מרזח, חנויות ונכסים אחרים וביניהם אפילו בית כנסת, המשפחה השתייכה לזרם החסידי של הרבי מרדומסק. שיינדל למדה בבית-ספר יסודי כללי כפי שחייב החוק הפולני ואח"כ השכלתה נמשכה ע"י מורה פרטי שהתגורר בבית המשפחה ולימד לימודי דת ולימודים כלליים (בתקופה ההיא לא היה נהוג שבנות יהודיות ילמדו אחרי בית הספר היסודי).
בנוסף לכך, הייתה שיינדל חברה בסתר עקב התנגדות משפחתה ב"שומר הצעיר", שם היא גם הכירה את בעלה לעתיד יעקב מנדלבאום. עם התבגרותה הצטרפה שיינדל לעסקים המשפחתים וטפלה גם בסבתה (אם אימה).

ביום שני לפרוץ מלחה"ע ה-2 הגיעו הגרמנים לכשאנוב ששכנה עשרות ק"מ בודדים מהגבול הגרמני. עם כניסתם לעיר מתחילים הגרמנים להרע בהדרגתיות את מצבם של תושבי העיר ובשנת 1940 הם מרכזים את יהודי העיר בתחומי גטו מצומצם שהוקם עבורם, בתוך הגטו הועסקה שיינדל בתפירת מדים לצבא הגרמני, אחת מתוך עבודות הכפייה הרבות שהוטלו על היהודים. במפקד האוכלוסין שנערך בעיירה נרשמה שיינדל תחת השם הגרמני "סבינה" והצעירה את תאריך לידתה ב-10 שנים ל-9.9.1917, שתי עובדות אלו סייעו לה לשרוד את השואה וליוו אותה עד יום מותה.
החל מ-1942 החלו הגרמנים לגרש את יהודי כשאנוב למחנות עבודה או השמדה, מפעל המוות של אושוויץ שכן רק 18 ק"מ מן העיירה ורבים מהיהודים נשלחו אליו, כך לדוגנה אמא של שיינדל הסה, נקרעה מזרועותיה ונשלחה לאושוויץ. ב-18 בפברואר 1943 בוצע הגירוש (או ה"אקציה" כפי שהגרמנים כינו זאת) האחרון מכשאנוב שלאחריו הוכרזה העיירה כ"יודנריין" (נקייה מיהודים) . אחרוני יהודי העיירה רוכזו בכיכר העיר ונשלחו למחנות עובדה או השמדה, שיינדל עם זאת התחבאה באותו יום במתבן של הרפת הסמוכה לעליית הגג שבה התוגררה בסמוך לגירוש. למחרת בבוקר כאשר שיינדל יצאה ממחבואה ראתה אותה הפולניה שהייתה בעלת הרפת וחרף תחנוניה הזעיקה הפולניה את המשטרה הגרמנית ותוך חצי שעה הייתה שיינדל בידי הגרמנים.
למזלה של שיינדל היא שרדה סלקציות רבות וכל פעם נשלחה למחנות עבודה ולא למחנות ההשמדה, לפני כל סלקציה היא ונערות אחרות נהגו לצבוט את לחייהן כדי לשוות לעצמן מראה בריא של אדם שיכול לעבוד, אי-לכך נשלחה שיינדל למחנות העבודה של רשת המחנות "גרוס-רוזן" ששכנו בשלזיה התחתית בתחום גרמניה:גוגולין- חטיבת עצים ביערות.קלטנדורף- עבודה במחסני הספקת ציוד חשמלי לצבא הגרמני בחזית הרוסית.לודויגסדורף- כבישת חומרי נפץ, עבודה מסוכנת ביותר שעלתה בחייהם של עובדים יהודים רבים.
ב-9.5.45 הצבא האדום שחרר את מחנה לודויגסדורף שבו שהתה כאשר היא על סף מוות מרעב ואפיסת כוחות ושוקלת 35 קילוגרמים בלבד. לאחר שחרורה נסעה שיינדל לכשאנוב עיר מולדתה, שם מתחוור לה שהיא היחידה ששרדה מכל מכל משפחתה.
לאחר מכן, היא חוזרת לגרמניה ועוברת לאיזור הכיבוש האמריקאי ומתגוררת תחילה בווידן שליד מינכן, אח"כ בהיידלברג ולבסוף ברגנסבורג ומועסקת ע"י הג'וינט. בו זמנית מתחדש הקשר עם יעקב מנדלבאום אותו היא הכירה מתנועת "השומר הצעיר".
למרות שהוצעה לה ויזה לארה"ב שיינדל נחושה בדעתה להגיע לא"י ולהשתלב במפעל הציוני. וב-1.3.49 היא יורדת מן האונייה "העצמאות", אשר יצאה נמל מרסיי, בנמל חיפה יחד עם יעקב ותחילה הם נשלחים למחנה עלייה "שער עליייה" הסמוך לחיפה. משם הם נלקחים ע"י בן דודה של שיינדל, יעקב קורנגולד, לגור בשכונת עין התכלת שבנתניה. שיינדל ויעקב נישאים ב-6.4.49.